אינדונזיה - המלצות

עדנה גזית

בדרך  ל... בדרך  מ... אתה עוצר  ב...

סינגפור, עיר מדינה בגודל אצבעון
מצליחה למשוך תיירים, בכל שנה, למעלה מששה מיליון,
42 ק"מ לכאן ו- 23 ק"מ לשם,
והרי לך מדינה מן המתקדמות בעולם.
שוק הון וכלכלה משגשגים,
השכלה גבוהה ופשיעה נמוכה,
נהנית מאבטלה בשעורים אפסיים,
יציבות פוליטית ורמת-חיים גבוהה,
באיזה מחיר? גם זו שאלה טובה!
אבל...המטרה היא אינדונזיה,
וסינגפור היא רק תחנה.

17,000 איים, רק 6000 מיושבים,
800 שפות, 33 מחוזות,
השונים מאזור לאזור, שונים מאד,
איים הממוקמים בין שתי יבשות,
שריד ליבשת גדולה שחברה את אוסטרליה לאסיה,
עושר של בעלי חיים, הרי געש ורעידות אדמה,
גלי צונמי אדירים כתוצאה ממיקומם של האיים
על הלוחות הטקטוניים,
ויש גם מד-וולקני,
בוץ המבעבע מן האדמה ומכסה מספר כפרים.
מדינה של ניגודים בולטים,
ערים צפופות,
רעש והמולה ואופנועים השועטים ברחובות,
ומנגד, כפרים קטנים, שקטים,
סמטאות צרות,
אורז מתייבש על מחצלות,
ציפור בכלוב ועציצים מטופחים,
בפתח כל בית מגורים
כחלק בלתי נפרד מאורח החיים.
כלכלה ההולכת ומתעצמת
שקשה, לעתים, להבין זאת
כאשר מסתובבים בין התושבים מעוטי האמצעים.
אולם, נפט  יש עדין, גם אם הולך ופוחת,
מרבצי גז טבעי, בדיל, נחושת וזהב, לא מעט,
גידולים חקלאיים, האורז בעיקר,
אבל גם תה, קפה, תבלינים וגומי המדגישים את הפוטנציאל
להפוך את אינדונזיה למרכז כלכלי לא מבוטל.
הסטוריה לא פשוטה, במאה ה- 14 התפשט האיסלאם,
גם ההולנדים השאירו שם חותם,
היו מלחמות, ואיך לא,
היו כיבושים ותבוסות
ובל נשכח את ההינדים והבודהיסטים,
 
שתי השושלות הגדולות.
וכך עד אמצע המאה ה- 20, הכרזת העצמאות לאינדונזים.

נחתנו באי ג'אווה ובעיר יוג'יה קרטה,
הנחשבת לפופולרית במדינה,
חצינו מהדרום לצפון היותר מיושב,
דרך ארוכה הנחשבת לכפר גדול אחד,
עצירה קצרה באזור שכוסה בגשם אפר,
מתנה מהתפרצות הר הגעש שבסביבה.
מבט ארוך על התוצאה ועל הפתרונות
ואנחנו בדרך לבורובודור,
זו נחשבת לסטופה הגדולה בעולם,
ואנחנו כאן.
ששה בסיסים רבועיים,
על הטרסות קרוב  ל- 1500 לוחות,
ועליהם מפוסלים סיפורים בודהיסטיים,
למעלה מ- 400 פסלי בודהה נבטים במעלה המדרגות התלולות,
מהבסיס התחתון עד לבסיס העליון.

מכלול המקדשים בפרמאבגאן,
אינו דומה לאלו שבאנקור וגם לא לפגאן
אבל אין כל ספק,
כי מקדשיהם של שיווה ,במרכז,
של וישנו וברהמה משני צדדיו,
בתוך כל המכלול של המקדשים,
הוא אתר מאד מרשים,
נבנה במאה התשיעית,
נהרס ושוקם כמו רבים אחרים.

הביקור בארמון הסולטן מחזיר אותנו לעובדה
שהדת השלטת במדינה היא האיסלאם.
ומכאן לשרידי המסגד התת-קרקעי,
ומה שהיה מכוסה מים בעבר הפך לשכונה ציורית,
מטופחת, ריכוז של אומנים,
ואנחנו ממשיכים לסורביה, עיר האמיצים.
זוכרים כיצד נוצר הדגל האינזונזי?
כאן דאגו להוריד את הפס הכחול  מהדגל ההולנדי.
דרקוני קודו בגן-החיות,
חיבוק דוב מלארן-גוטן הקוף ,
מפעל לגלגולי סיגריות שנוסד לפני 200 שנה
והפך ממפעל קטן לאימפריה,
סיור חטוף בנמל סירות העץ הגדולות
המעמיסות ופורקות סחורות,
ו...לגולת הכותרת,
הר הגעש ברומו שעדין לא יודע מה זה שקט...
בעזרת אמצעי תחבורה שונים
גיפים, אופנועים וסוסים
עוברים מנקודת התצפית של הזריחה, אל הקלדרה.
פיתולי הכביש במורדות
מישור הלבה לפני שמתחילים לעלות,
וכמובן החזרה כאשר מתנשמים ומתנשפים ומאד עייפים,
אבל איזה מראות....
צריך פשוט לבקר במקום ולחוות
אם רוצים להבין על מה מדברים.
ומכאן, אנחנו בדרך להרים,
לארץ הטורג'ה הידידותית לתיירים.
אין כל ספק ,
שהאירוע שייחרת בזכרונו של כל משתתף,
הוא טקס הקבורה המרתק.
לא היה קל לחזות,
ואל נאמר שזה קיים גם בדתות אחרות,
ואפילו ביהדות בתקופות קדומות,
אנו, האדם המערבי, היום, נצב מזועזע, נרעש, נדהם,
אבל...נפעם!!
התערובת של הבוץ, ועוד בוץ,
געיית הבהמות והדם,
הריחות והמראות, הריקוד המונוטוני והשירה,
מגישות המנחה הלבושות חג וההולכות בסך,
והצצה למטבח, מעניינים מאד
מרתקים אותך למקום מתוך רצון להמשיך ולראות.
אודה ולא אבוש,
הרגשתי הקלה רבה כשירדתי לדרך המובילה למכוניות.

אתר קבורה אחד ועוד אחד,
מערה ובובות טאו-טאו, ארונות עץ מתפוררים וגולגלות
וגזע עץ עבות- לתינוקות,
משלימים את התמונה של מנהגי הקבורה.

אי אפשר לדבר על ארץ הטורג'ה
מבלי לבקר בכפר טיפוסי, לפחות באחד,
על ששה הבתים ומולם אסמי האורז,
על החלוקה לשלושה, גם לגובה וגם לאורך,
על ראש הבאפלו  ומעליו התרנגול
הקבועים מעל המשקוף
על הגגות הקעורים, המשלימים לעיגולים עם השמים הקמורים,
זוהי נצרות במיטבה, עם...קצת אמונה בצדה!

אנו נפרדים מהשוק הגדול המכיל הכל מכל,
מן ההרים המדהימים,
מטרסות האורז במורדות ובעמקים,
מהשדות המוריקים
ואפילו מהמגליטים.

באלי, האי הנחשב לגן-עדן לאנשי המערב,
אולי בגלל חופי הים,
אולי בגלל הנופים הנפלאים והמגוונים באי כל-כך קטן,
יתכן שבגלל ביטויי הדת,
או, אולי, חיי הקהילה והערבות ההדדית בתוך המשפחה.
לבאלינזים לוח שנה משלהם,
לפיו נקבעים אירועים שונים בחייהם,
210
ימים בהם מצויינים,
חניכת מקדש, טקס יום הולדה למקדש,
שריפת מתים, כמו גם ריצוי ופיוס האלים.
92%
מהתושבים הם הינדים, עם כל המשמעות,
יש מקדשים, הרבה מקדשים, שלא לדבר על אלו שבבתים הפרטיים,
ויש ארמונות בגדלים ובעיטורים שונים,
ויש טקסים, הרבה טקסים, חדורי אמונה וצבעוניים.
ויש כפר אומני העץ, כפר צורפים,
גם קרב  תרנגולים ורוכלות בצדי הדרכים,
ועם רדת החשכה, לצלילי הקצאק, קצאק, צ'ק,
נכנסים הרקדנים לטרנס,
ומי שאומר שאי-אפשר ללכת יחף על האש,
עם אמונה חזקה כזאת גם זה מתרחש.

ואם באמונות עסקינן, טקס שריפת הגופה,
עשיר בפרטים, במנחות ובסמלים
רועש מאד וחדור אמונה עמוקה.
מגדל צבעוני מקושט, עשוי עץ לגופה,
פסל חלול דמוי באפלו להכניס בו את המתנות והמנחה,
והכל, בתום הטקס, עולה בלהבה.

מקדש הים על רקע השקיעה,
תמונה נפלאה, מרגיעה,
אתה שוקע בחלום למרות הקהל שמסביבך.

התחלנו את יום המחרת
בחוף הים עם עוד מקדש.

טרסות אורז מצויירות,
מחולקות ביניהן במחסומי בוץ, מים קולחים בתעלות,
ושתילים בכל השלבים
ממלאים את הריבועים המכסים את מורדות ההרים.
יודעי דבר טוענים שאלו שדות האורז היותר גדולים
גם במושגים עולמיים.

סיום הטיול באבי כל המקדשים,
כל-כך נכון לעשות וכל-כך מתאים.
מאות באלינזים עוטים חג, פוקדים את המקדש
עולים במדרגות ויורדים, עולים ויורדים,
הם בודאי יודעים לאן הם הולכים,
נושאים מנחות, נושאים ברכות, נושאים תפילות.

היה זה "סמינר מטיילמקיף, ממצה וגם מאתגר.

התקשרו עכשיו 073-3742283 או מלאו פרטים ונחזור בהקדם